רשימות שיעורים על בבא קמא צ״ט

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא צ״ח ע״ב רשימות שיעורים על בבא קמא ק׳ ע״א »

1 וְהִקְדִּיחוֹ יוֹרָה – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. דְּמֵי צַמְרוֹ – אִין, דְּמֵי צַמְרוֹ וְשִׁבְחוֹ – לָא; לָאו שֶׁהִקְדִּיחוֹ לְאַחַר נְפִילָה, דְּאִיכָּא שְׁבָחָא, וּשְׁמַע מִינַּהּ אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי?

2 אָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּיחוֹ בִּשְׁעַת נְפִילָה, דְּלֵיכָּא שְׁבָחָא. אֲבָל הִקְדִּיחוֹ לְאַחַר נְפִילָה מַאי? נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ וְשִׁבְחוֹ?! לֵימָא שְׁמוּאֵל לֵית לֵיהּ דְּרַב אַסִּי?

3 אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּצֶמֶר וְסַמָּנִין דְּבַעַל הַבַּיִת, וְצַבָּע אֲגַר יְדֵיהּ הוּא דְּשָׁקֵיל.

4 אִי הָכִי, ״נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ וְסַמָּנִין״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא שְׁמוּאֵל דַּחוֹיֵי קָא מְדַחֵי לֵיהּ.

5 תָּא שְׁמַע: הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לְאוּמָּן; גְּמָרוֹ וְהוֹדִיעוֹ – אֲפִילּוּ מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו מִשּׁוּם ״לֹא תָלִין״. נְתָנָהּ לוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם – כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו הַחַמָּה, עוֹבֵר עָלָיו מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״.

6 וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי, אַמַּאי עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״?

7 אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: בְּגִרְדָּא דְסַרְבָּלָא, דְּלֵיכָּא שְׁבָחָא.

8 סוֹף סוֹף, לְמַאי יַהֲבַהּ נִהֲלֵיהּ – לְרַכּוֹכֵי; כֵּיוָן דְּרַכְּכֵיהּ, הַיְינוּ שְׁבָחָא! לָא צְרִיכָא, דְּאַגְרֵיהּ לְבִיטְשֵׁי – בִּיטְשָׁא בִּיטְשָׁא בְּמָעֲתָא, דְּהַיְינוּ שְׂכִירוּת.

9 וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא דְּלָא אַגְרֵיהּ לְבִיטְשֵׁי, מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב שֵׁשֶׁת – דִּבְעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: קַבְּלָנוּת, עוֹבֵר עָלָיו מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״, אוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר? וַאֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: עוֹבֵר.

10 לֵימָא דְּרַב שֵׁשֶׁת פְּלִיגָא אַדְּרַב אַסִּי? אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר אַחָא: בִּשְׁלִיחָא דְאִיגַּרְתָּא.

11 לֵימָא כְּתַנָּאֵי? ״עֲשֵׂה לִי שֵׁירִים, נְזָמִין וְטַבָּעוֹת, וְאֶקַּדֵּשׁ לָךְ״, כֵּיוָן שֶׁעֲשָׂאָן – מְקוּדֶּשֶׁת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ מָמוֹן לְיָדָהּ.

12 מַאי ״מָמוֹן״? אִילֵּימָא אוֹתוֹ מָמוֹן, מִכְּלָל דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר אוֹתוֹ מָמוֹן לָא?! אֶלָּא בְּמַאי כּוּ מִקַּדְּשָׁא? אֶלָּא פְּשִׁיטָא, מַאי ״מָמוֹן״ – מָמוֹן אַחֵר;

13 וְסַבְרוּהָ דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף; וּדְכוּלֵּי עָלְמָא הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

14 מַאי, לָאו בְּאוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי קָמִיפַּלְגִי? דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי?

15 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי; אֶלָּא הָכָא בְּיֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף קָא מִיפַּלְגִי –

16 רַבִּי מֵאִיר סָבַר: אֵין לִשְׂכִירוּת אֶלָּא לְבַסּוֹף, וְרַבָּנַן סָבְרִי: יֵשׁ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף.

17 וְאִי בָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף, וְהָכָא בִּמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה קָמִיפַּלְגִי – דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה – מְקוּדֶּשֶׁת, וְרַבָּנַן סָבְרִי: הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

18 רָבָא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף, וּדְכוּלֵּי עָלְמָא הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, וּדְכוּלֵּי עָלְמָא אֵין אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי;

19 אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהוֹסִיף לָהּ נוֹפֶךְ מִשֶּׁלּוֹ. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: מִלְוָה וּפְרוּטָה – דַּעְתַּהּ אַפְּרוּטָה, וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִלְוָה וּפְרוּטָה – דַּעְתַּהּ אַמִּלְוָה.

20 וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: ״בִּשְׂכַר שֶׁעָשִׂיתִי עִמָּךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. ״בִּשְׂכַר שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ״ – מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״בִּשְׂכַר שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, וְכׇל שֶׁכֵּן ״בִּשְׂכַר שֶׁעָשִׂיתִי עִמָּךְ״.

21 וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: בֵּין ״בִּשְׂכַר שֶׁעָשִׂיתִי עִמָּךְ״, וּבֵין ״בִּשְׂכַר שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִם הוֹסִיף לָהּ נוֹפֶךְ מִשֶּׁלּוֹ – מְקוּדֶּשֶׁת.

22 מַאי אִיכָּא בֵּין תַּנָּא קַמָּא לְרַבִּי נָתָן? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׂכִירוּת. בֵּין רַבִּי נָתָן לְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מִלְוָה וּפְרוּטָה.

23 אָמַר שְׁמוּאֵל: טַבָּח אוּמָּן שֶׁקִּלְקֵל – חַיָּיב לְשַׁלֵּם. מַזִּיק הוּא, פּוֹשֵׁעַ הוּא, נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לוֹ: ״שְׁחוֹט לִי מִכָּאן״, וְשָׁחַט לוֹ מִכָּאן.

24 לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר ״מַזִּיק הוּא, פּוֹשֵׁעַ הוּא״? אִי אָמַר ״מַזִּיק הוּא״, הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא עָבֵיד בְּשָׂכָר, אֲבָל הֵיכָא דְּקָא עָבֵיד בְּחִנָּם – לָא; קָא מַשְׁמַע לַן ״פּוֹשֵׁעַ הוּא״.

25 אֵיתִיבֵיהּ רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא לִשְׁמוּאֵל: הַנּוֹתֵן בְּהֵמָה לַטַּבָּח וְנִיבְּלָהּ, אוּמָּן – פָּטוּר, הֶדְיוֹט – חַיָּיב. וְאִם נוֹתֵן שָׂכָר, בֵּין הֶדְיוֹט בֵּין אוּמָּן – חַיָּיב! אֲמַר לֵיהּ: לִעֲכַר מוֹחָךְ!

26 אֲתָא הָהוּא מֵרַבָּנַן קָא מוֹתֵיב לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא שָׁקְלַתְּ מַאי דִּשְׁקַל חַבְרָךְ! קָאָמֵינָא לְכוּ אֲנָא רַבִּי מֵאִיר, וְקָאָמְרִיתוּ לִי רַבָּנַן?! אַמַּאי לָא דָּיְיקַתְּ מִילֵּי – שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: מַזִּיק הוּא, פּוֹשֵׁעַ הוּא, נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר לוֹ ״שְׁחוֹט לִי מִכָּאן״ – וְשָׁחַט לוֹ מִכָּאן; מַאן אִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא – רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: מִבְּעֵי לֵיהּ לְמִירְמֵי אַנַּפְשֵׁיהּ!

27 הֵי רַבִּי מֵאִיר? אִילֵּימָא הָא רַבִּי מֵאִיר קל״ן סִימָן –

28 דִּתְנַן: קְשָׁרוֹ בְּעָלָיו בְּמוֹסֵירָה וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי, וְיָצָא וְהִזִּיק, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

29 הָתָם בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי!

30 אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר – דִּתְנַן: לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. הָתָם בְּיָדַיִם קְלָאו מִינֵּיהּ!

31 אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר – דִּתְנַן: נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ וְלֹא סִילְּקָהּ, נָפְלָה גְּמַלּוֹ וְלֹא הֶעֱמִידָה – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּיב בְּנִזְקָן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְקַיְימָא לַן דִּבְנִתְקַל פּוֹשֵׁעַ הוּא פְּלִיגִי.

32 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טַבָּח אוּמָּן שֶׁקִּלְקֵל – חַיָּיב, וַאֲפִילּוּ הוּא אוּמָּן כְּטַבָּחֵי צִיפּוֹרִי. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי?! וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: עוֹבָדָא הֲוָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בִּכְנִישְׁתָּא דְמָעוֹן, וַאֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי רְאָיָה דְּמַמְחֵית לְתַרְנְגוֹלִים, וְאֶפְטְרָךְ!

33 לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּחִנָּם, כָּאן בְּשָׂכָר. כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְחַיֵּיב לוֹ טַבָּח – יַקְדִּים לוֹ דִּינָר.

34 מֵיתִיבִי: הַמּוֹלִיךְ חִטִּים לַטָּחוֹן – וְלֹא לְתָתָן, וַעֲשָׂאָן סוּבִּין אוֹ מוּרְסָן; קֶמַח לַנַּחְתּוֹם – וַעֲשָׂאוֹ פַּת נִיפּוּלִין; בְּהֵמָה לַטַּבָּח – וְנִיבְּלָהּ; חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר! אֵימָא: מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר.

35 הָהוּא מַגְרוּמְתָּא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב, טַרְפֵהּ, וּפַטְרֵיהּ לְטַבָּח מִלְּשַׁלּוֹמֵי דְּמֵי. פְּגַעוּ בֵּיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי בְּהָהוּא גַּבְרָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: עֲבֵיד בָּךְ רַב תַּרְתֵּי.

36 מַאי תַּרְתֵּי? אִילֵימָא תַּרְתֵּי לִגְרִיעוּתָא – דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְאַכְשׁוֹרֵי כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, וְטַרְפַהּ כְּרַבָּנַן; וְאִי נָמֵי כְּרַבָּנַן – דְּאִיבְּעִי לֵיהּ חִיּוּבָא לְטַבָּחָא; וּמִי שְׁרֵי לְמֵימַר כִּי הַאי גַּוְנָא?!

37 וְהָתַנְיָא: לִכְשֶׁיֵּצֵא, לֹא יֹאמַר: ״אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵירַי מְחַיְּיבִין, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵירַי רַבּוּ עָלַי״, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד״!

38 אֶלָּא תַּרְתֵּי לִמְעַלְּיוּתָא – דְּלָא אוֹכְלָךְ סְפֵק אִיסּוּרָא, וּמַנְעָךְ מִסְּפֵק גְּזֵילָה.

39 אִיתְּמַר: הַמַּרְאֶה דִּינָר לַשּׁוּלְחָנִי וְנִמְצָא רַע, תָּנֵי חֲדָא: אוּמָּן – פָּטוּר, הֶדְיוֹט – חַיָּיב; וְתַנְיָא אִידַּךְ: בֵּין אוּמָּן בֵּין הֶדְיוֹט – חַיָּיב!

40 אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי תַּנְיָא אוּמָּן פָּטוּר – כְּגוֹן דַּנְכּוּ וְאִיסּוּר, דְּלָא צְרִיכִי לְמִיגְמַר כְּלָל. אֶלָּא בְּמַאי טְעוֹ? טְעוֹ בְּסִיכְּתָא חַדְתָּא, דְּהָהִיא שַׁעְתָּא דִּנְפַק מִתּוּתֵי סִיכְּתָא.

41 הָהִיא אִיתְּתָא דְּאַחְזְיָא דִּינָרָא לְרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לַהּ: מְעַלְּיָא הוּא. לְמָחָר אֲתַאי לְקַמֵּיהּ, וַאֲמַרָה לֵיהּ: אַחֲזִיתֵיהּ, וַאֲמַרוּ לִי בִּישָׁא הוּא, וְלָא קָא נָפֵיק לִי! אֲמַר לֵיהּ לְרַב: זִיל חַלְּפֵיהּ נִיהֲלַהּ, וּכְתוֹב אַפִּנְקָסִי: ״דֵּין עֵסֶק בִּישׁ״.

42 וּמַאי שְׁנָא דַּנְכּוּ וְאִיסּוּר דִּפְטִירִי – מִשּׁוּם דְּלָא צְרִיכִי לְמִיגְמַר? רַבִּי חִיָּיא נָמֵי לָאו לְמִיגְמַר קָא בָּעֵי! רַבִּי חִיָּיא, לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הוּא דַּעֲבַד. כִּדְתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם״ – זֶה

פירוש רשימות שיעורים על בבא קמא צ״ט

1 גמ'. ואי ס"ד אומן קונה בשבח כלי אמאי עובר משום בל תלין. בעה"ב אינו עובר בבל תלין משום שאינו משלם בעד פעולת האומן אלא בעד השבח שיצר, ובל תלין חל דוקא כשמלין שכר שכיר המשתלם עבור פעולתו.

2 ובדומה לזה עיין ברמב"ם שהבחין בין פועל לבין קבלן בנוגע לאיסור אונאה, דכתב בנוגע לשכיר בפי"ג מהל' מכירה הלט"ו ז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם הונייה עכ"ל. מאידך בנוגע לקבלן כתב שם הלי"ח ז"ל נראה לי שהקבלן יש לו הונאה כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים או לתפור חלוק זה בשני זוזים הרי זה יש לו הונייה כו' עכ"ל. ביאור החילוק שאין אונאה חלה בפועל שהוא משתלם בעד פעולתו ותחת מעשה ידיו ומשום שאדם הוקש לקרקע אין בו אונאה. מאידך קבלן משתלם בעד החפצא של שבח שהמציא, ובחפצא חל דין אונאה.

3 ברם צ"ע בפסק הרמב"ם הזה שהרי פסק שאין אומן קונה בשבח כלי פ"י מהל' שכירות הל"ד וכדכתב ז"ל נתן לאומנים לתקן וקלקלו חייבין לשלם, כיצד נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהן מסמר ושברו או שנתן לו את העצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שידה תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח הכלי עכ"ל. וכן פסק לענין בל תלין פי"א מהל' שכירות הל"ג ז"ל נתן טליתו לאומן וגמרה והודיעו כו' נתנה בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין שהקבלנות כשכירות הוא וחייב ליתן לו בזמנו עכ"ל. וא"כ קשה למה הבחין באיסור אונאה בין פועל לבין קבלן.

4 ונראה לבאר את פסקי הרמב"ם ע"פ דברי הרמב"ן במלחמות ה' למס' שבועות דף כז. בדפי הרי"ף בפרק כל הנשבעין ד"ה ומה שכתב עוד ומינה שמעינן כו'. שיטת הרי"ף והגאונים היא שהתופס משכון במיגו דלהד"ם וטוען שישלמו את חובו נאמן עם שבועת הנוטלין, דאע"פ שמוחזק במשכון נחשב לנוטל כשגובה חובו מהמשכון. ולפיכך חייב לישבע שבועת הנוטלין ויפרע מהמשכון. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' טוען ונטען הל"ב בפ"י מהל' טוען ונטען הל"ג ובפי"ג מהל' מלוה ולוה הל"ג. והקשו הראשונים מאומן התופס כלי שזוכה בו בלי שבועת הנוטלין מפני שמוחזק בכלי, ומ"ש אומן ממלוה התופס משכון.

5 ועיין בסוף דברי הרמב"ן שם שהבחין בין אומן התופס את הכלי לבין בע"ח שתופס משכון, וז"ל דלא דמי משכון דשכירות לשאר הטענות ולא מיבעיא למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי דכטוען על גופו של משכון דמי אלא אפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי כיון דודאי אית ליה עליה אגרא ואאגריה תפיס ליה כטוען על גופו של כלי דמי דמקנה קני ליה כלי עד דיהיב ליה אגריה ושקיל ליה וכו' עכ"ל. ודבריו צריכים עיון וכפי שהקשה הר"ן וז"ל אמאי עדיף אומן ממלוה על המשכון דאיהו נמי קני ליה בדר' יצחק וכו' עכ"ל.

6 ונ"ל דהנה הגר"ח זצ"ל ביאר את דין הירושלמי שהזורע שדה הפקר חייב בתרומות ומעשרות ואמר שאין זה משום שקנה את השדה, אלא שאע"פ שהשדה עדיין הפקר מ"מ הזורעה קנה את הפירות שגדלו מדין מעשה ידיו, דהואיל שבזריעתו גרם לגידול הפירות ממילא זוכה בהם עקב שהם פרי מעשה ידיו. דין הזורע שדה הפקר חלוק מדין מי שירד לתוך שדה חברו וזרעו. היורד לשדה חבירו אינו קונה את השבח מדין מעשה ידיו, מפני שבעל השדה קונהו מדין ארעי אשבח המפקיע את קנין מעשה ידיו של היורד. מאידך בזורע שדה הפקר שאין לשדה בעלים שיקנו מדין ארעי אשבח היורד עצמו קונה את השבח בקנין מעשה ידיו.

7 ומסתבר ע"פ יסוד הגר"ח זצ"ל שדין אומן קונה בשבח כלי אינו קנין בעלמא שקנה האומן ע"י הקנאת הבעלים אלא שקונה את השבח משום דהוי מעשה ידיו וזוכה ממילא בשבח שידיו יצרו. ודומה ליורד לתוך שדה חבירו ברשות שידו על העליונה שקונה את הפירות מדין מעשה ידיו וכמו הזורע שדה הפקר.

8 ועל זה בא הרמב"ן לחדש שאף למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי האומן קונה שבח הכלי מדין מעשה ידיו, אך בזה הם חלוקים: למ"ד אומן קונה בשבח כלי הו"ל השבח של האומן כשאר הדברים שהם שלו, והאומן מקנה את השבח בדעת מקנה רגילה לבעל הכלי בשעת החזרת הכלי. ולכן יתכן שיקדש בו אשה כדאמרינן לקמן בסוגיין שהרי בהקנאת השבח מקנה לה כסף קידושין. וכן אם הזיק את הכלי האומן פטור מלשלם שהרי השבח שלו. וכמו"כ בעה"ב פטור מבל תלין כי משלם בשביל השבח שהאומן מקנהו ולא בשביל הפעולה. מאידך למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי למרות שלכתחילה קונה האומן את השבח בגוף הכלי והו"ל שלו עכ"ז כשבעל הכלי משלם והאומן מחזיר לו את השבח והכלי, השבח חוזר ממילא לבעל הכלי בלי הקנאת האומן. זאת אומרת כי מאחר שבעל הכלי פורע והכלי הוחזר אליו קנין האומן פקע ממילא בלי דעת מקנה משלו להקנות את השבח לבעל הכלי. ולכן א"א לו לאומן להשתמש בשבח לכסף קידושין ולקדש את בעלת הכלי עם השבח כי אינו מקנה לה את השבח, ודוקא במקום שיש מצד המקדש דעת מקנה להקנות את הכסף חל קנין כסף קידושין, כי המקדש את האשה חייב להקנות לה את כסף קידושיה מדין כי יקח ואם אינו מקנהו לה אין הכסף מועיל ופסול לכסף קידושין.

9 ולפי"ז ניתן ליישב את קושית הר"ן על הרמב"ן ממשכון של מלוה. האומן קונה את השבח שבכלי מדין מעשה ידיו אלא שאף בעל הכלי קונה בו קנין משום שהכלי שלו. ולפיכך קנין האומן מוגבל לענין פרעון, דהיינו כ"ז שלא נפרע עבור פעולתו שבח הכלי הוי שלו, וכשבעה"ב פורע לאומן את שכירותו פקע קנין האומן ממילא והכלי ושבחו הם של בעה"ב. בהתאם לכך אין האומן נחשב לנוטל כי הכלי הוא שלו כל זמן שלא נפרע, ולכן אינו נשבע ונוטל. משא"כ במשכון שאע"פ שבע"ח קונה משכון מ"מ אינו נחשב לשלו דעדיין מחוסר גוביינא, ולכן כשמשתלם מהמשכון נחשב לנוטל וחייב לישבע שבועת הנוטלין.

10 ולפי"ז אף ניתן ליישב את פסק הרמב"ם הנ"ל שפסק שאין אומן קונה בשבח כלי ואעפ"כ פסק שיש באומן דין איסור אונאה. הרמב"ם סובר כדעת הרמב"ן דלכ"ע יש לאומן קנין בגוף השבח, אלא שלבעל הכלי זכות לשלם את דמי השכירות כדי לזכות בשבח בלי הקנאת האומן. ומכיון שהבעלים זוכים בשבח שבכלי מחמת התשלומין, משום הכי תשלומי השכירות נחשבין גם לדמי החפץ וחל בהן דין איסור אונאה, כי הבעלים משלמים גם בעד השבח שבחפצא. אולם מצד שני הרמב"ם פסק שיש באומן איסור בל תלין, כי עיקר חיוב התשלומין הוא לשלם לאומן את דמי השכירות עבור פעולתו, והחיוב הוי מדין שכירות פועלים, ומשו"ה חל איסור בל תלין. מאידך אליבא דמ"ד אומן קונה בשבח כלי האומן מקנה את השבח לבעלים בעד התשלומין ומקח בעלמא הוא, ואין התשלומין דמי שכירות פועלים אלא תשלומי מקח בעלמא, ומאחר שאין כאן חלות שכירות לכן אין כאן איסור בל תלין. ולפי"ז אף מובן למה הרמב"ם פסק שהאומן שהזיק את הכלי משלם, משום שמאחר שיש לבעל הכלי זכות לקחת את השבח מהאומן בע"כ בלי דעתו נמצא שיש לבעל הכלי קנין בגוף השבח, ואין האומן שהזיק יכול לטעון שהשבח הוא לגמרי שלו והזיק את עצמו שפטור, דאדרבא הוא הזיק אף את בעל הכלי שיש לו קנין בשבח וחייב לשלם לו את נזקו.

11 תוס' ד"ה דאגריה. ז"ל תימה מה ר"ל דמ"מ הרי קבלן הוא ולא שכיר יום עכ"ל. נראה שרש"י סובר דמכיון דהתשלומין משתלמין כפי שיעור עבודתו כמו שכיר יום, משום כך דינו כשכיר יום ולא כקבלן, ואינו קונה בשבח כלי. מאידך תוס' סוברים דמכיון דהתחייב לשבח את הכלי כמו קבלן, ולפיכך דינו כקבלן וקונה בשבח כלי.

12 גמ'. ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. הגמרא תולה את דין המקדש אשה עם פעולתו במחלוקת של ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף שאם אמרינן ישנה לשכירות וכו' אינה מקודשת ואם אמרי' אינה לשכירות וכו' מקודשת. אך צ"ע דאף למ"ד ישנה לשכירות כו' למה לא מצטרפת כל הפעולה שעשה ביחד לחפצא אחד של כסף כדי לקדשה, ואפילו אם נאמר שכל מכוש ומכוש מחייב בעצמו פחות משו"פ, הרי שנינו בקידושין דף מז. שהמקדש אשה בחמש תמרות שכל א' וא' שוה פחות פחות משוה פרוטה ונתנן לה בזה אחר זה אפילו אכלה ראשונה ראשונה אינה מקודשת, כי מעות בעלמא חוזרין. ועיי"ש ברש"י ד"ה וש"מ שמבאר שהוא משום שנתן לה התמרים כפקדון וכשאכלה אותם נעשה מלוה. אבל אם מעות מתנה התמרים מצטרפות לשו"פ, ונחשב כאילו נתן לה את כולן בבת אחת, והויין חפצא של כסף קידושין אחד ומקודשת דאינו מקדש במלוה. וא"כ לכאורה ה"ה בשכירות, דאפילו אם ננקוט דישנה לשכירות כו' מ"מ למה לא יצטרפו כל מכוש ומכוש עד להחזרת הכלי לחפצא של כסף קידושין אחד ותהיה מקודשת ומ"ש מחמש תמרות, ויש לפלפל בזה, וצ"ע.

13 רש"י ד"ה ישנה כו'. ז"ל כיון שעלה שכרו לפרוטה נתחייבה לו מיד פרוטה כו' עכ"ל. מרש"י משמע דאליבא דמ"ד ישנה לשכירות וכו' ההתחייבות חלה עם כל פרוטה ופרוטה. וצ"ע מהגמרא בע"ז דף יט: דמשמע שהחיוב חל בכל מכוש ומכוש אפילו בפחות משו"פ וכדאיתא שם.

14 ואולי י"ל שרש"י כאן משתעי רק בפרוטה הראשונה דכדי שהשכירות תתחיל לחייב צריכים פרוטה ואילו אח"כ השכירות מחייבת בכל מכוש ומכוש ואפילו פחות משוה פרוטה, וצ"ע.

15 תוס' ד"ה אלא כו'. ז"ל ועוד אר"י ונראה לו עיקר שאפי' שניהם רוצים שיחולו קודם הגעת ממון לידה אינה מקודשת אע"פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות כו' כיון שאין יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה ואין חשוב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין עכ"ל. צ"ע מ"ש ממקדש במלוה דעלמא, שלא שמענו חילוק בין מלוה תוך זמנו למלוה לאחר זמן פרעון ואפילו תוך זמנו מקודשת אליבא דמ"ד המקדש במלוה מקודשת. וי"ל דשאני מלוה תוך זמנו שהחיוב נגמר מלכתחילה בשעת ההלוואה והזמן הוא דין בגביית התשלומין, משא"כ בשכירות שהחיוב אינו נגמר עד שיגיע הממון לידה, ולפיכך אינה מקודשת במחילת השכירות כל זמן שאינו יכול לתובעה בדין.

16 גמ'. המקדש במלוה אינה מקודשת. הרמב"ם פסק שהמקדש במלוה אינה מקודשת פ"ה מהל' אישות הלי"ג וז"ל המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת, כיצד כגון שהיתה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת, מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו עכ"ל. ואעפ"כ פסק שמחילת חוב קונה במטלטלין ובקרקע מדין מעות קונות, וכמו שכתב בפ"ז מהל' מכירה הל"ד וז"ל מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר הרי זה כמי שנתן הדמים עתה, וכל החוזר בו מקבל מי שפרע. לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר עכ"ל. וצ"ע בכמה דברים: א מ"ש קידושין ממכר, ועוד קשה את קושית הראב"ד שם שהשיג מהגמרא בקידושין דף מז. שהשווה קידושין למכר וקבעה שבשניהם מלוה אינה קונה; וב למה המתין הרמב"ם וכלל את ההלכה שמחילת חוב קונה בקרקע ביחד עם ההלכה שמחילת חוב מועלת במטלטלין לענין מי שפרע ולא הביא אותה בריש הלכות מכירה בפ"א ששם הביא את כל שאר ההלכות של קנין כסף בקרקע.

17 ונראה שהשגת הראב"ד מהגמרא אינה קושיה, שניתן לחלק בין המקדש בכסף המלוה עצמו שלא הוציאתו האשה ושעדיין מונח אצלה, לבין המקדש בעצם החוב של המלוה. הגמרא מיירי בנוגע למקדש או המוכר עם הכסף עצמו של ההלוואה הנמצא אצלה וקובעת שאינו מועיל לכסף קנין משום דמלוה להוצאה ניתנה, כלומר שמיד שהכסף עבר מידי המלוה לידי הלוה קנוי הוא ללוה לגמרי ואין למלוה שום זכות וקנין בו וא"א לו להשתמש בו עבור קנין כסף, ומפני כן בין בקידושין ובין במכר לא קונה. מאידך הרמב"ם מיירי באופן שהמלוה השתמש בעצם החוב שיש לו על הלוה, ומחלו לו בשביל כסף קנין, ובציור הזה הבחין הרמב"ם בין קידושין לבין מכר ופסק דבקידושין לא מועיל ובמכר מועיל. ופסקו זקוק לביאור.

18 ונראה לבארו לפי המחלוקת שבין הסמ"ע לבין הט"ז חו"מ רס"י ק"צ, דלהסמ"ע קנין כסף דעלמא קונה מדין פרעון ואילו להט"ז כסף קונה בתורת מעשה קנין ולא מדין פרעון. והט"ז הוכיח את שיטתו מכסף קידושין דא"א לומר שמועיל מדין פרעון כי אין האשה חפצא שיש בו שוויות ממון ששייך לפרוע בעדו. ועל כרחך צ"ל דכסף קידושין מהווה מעשה קנין בלי חלות פרעון כלל, וה"ה לגבי קנין כסף בקרקע דעלמא שאינו חל מדין פרעון אלא כמעשה קנין דעלמא - שהרי הגמרא למדה את קנין הכסף בקידושין מקרקע ומשמע ששניהם קונים מאותה חלות דין של מעשה קנין.

19 ולפי"ז יתכן אליבא דהרמב"ם שיש נ"מ בין קנין כסף בקרקע לבין קנין כסף במטלטלין. בקרקע עיקר חלות דין קנין כסף הוא מדין מעשה קנין בלי חלות פרעון. ואילו במטלטלין מעות קונות מדין פרעון. סמוכים לכך שבקרקע הגמרא נקטה בלשון "כסף" קונה, ר"ל חפצא של כסף שקונים בו בתורת מעשה קנין, ואילו במטלטלין נקטה בלשון "מעות" קונות, ר"ל דמים שיש בהם שוויות, דהיינו פרעון. ונ"מ בנוגע לדין מחילת מלוה לכסף קנין. החסרון במחילת מלוה הוא דליכא נתינת חפצא של כסף, עכ"ז מחילת מלוה מהווה פרעון. ולכן פסולה לקידושין, דקידושין חלין דוקא בנתינת חפצא של כסף. והוא הדין לגבי קנין כסף שבקרקע שחל כמעשה קנין כבקידושין שמחילת מלוה אינה קונה כי חסרה נתינת חפצא של כסף קנין. ומשום כך לא הביא הרמב"ם את הדין שמחילת מלוה קונה בקרקע בפ"א מהל' מכירה כי שם מיירי בחלות קנין כסף שחלה מדין מעשה נתינת חפצא של כסף, ובמחילת מלוה אין נתינת חפצא של כסף. מאידך הרמב"ם פסק שמחילת מלוה מועלת במטלטלין מדין מעות קונות, כי מחילת מלוה מהווה פרעון, ומטלטלין נקנין עם כסף פרעון ולא צריכין נתינת חפצא של כסף קנין. והוסיף הרמב"ם ע"ז וחידש שכמו שמחילת מלוה קונה במטלטלין ה"ה בקרקע, כי קרקע שוה למטלטלין לענין ההלכה שבמקום שיש פרעון יש חלות קנין. ונראה שהוא משום שפרעון אינו מעשה קנין אלא שהקונה שפרע בעד חפץ קונהו ממילא, ואין לחלק בזה בין קרקע לבין מטלטלין כי בכל אופן ששלם בעד החפץ ממילא הוי החפץ שלו. כי כל החילוקים שבין קניני קרקע לבין קניני מטלטלין הם רק בהלכות מעשה קנין ולא בפרעון. ומסתבר דקנין של פרעון מעות חל כששילם את כל מחיר החפץ דאז חל הקנין ממילא, ועיין באחרונים ואכמ"ל. ומשום כך מחילת מלוה מועלת בין בקרקע ובין במטלטלין מדין כסף פרעון. מסקנת הדברים שבקרקע יש שתי הלכות של קנין כסף - כסף קנין וכסף פרעון. ואילו במטלטלין ישנה רק הלכה אחת של קנין כסף - דהיינו כסף פרעון. ובקידושין ישנה רק הלכה אחת והיא של כסף קנין ולא של כסף פרעון.

20 גמ'. ר"מ סבר מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ורבנן סברי כו' דעתה אמלוה. עלינו להבין במאי קמפלגי, דלא מסתבר דפליגי באומדן דעת המקדש בעלמא. ונראה לומר דהנה בדין המקדש במלוה שאינה מקודשת רוב הראשונים עיין ברש"י למס' קידושין דף ו: ד"ה אינה מקודשת מבארים דלא יהיב לה מידי כלומר שאין כאן חפצא של כסף קידושין ומעשה קידושין כלל. אמנם מהרמב"ם משמע שיש לו שיטה אחרת במקדש במלוה, שהרי כתב בפ"ה מהל' אישות הלי"ג וז"ל המקדש במלוה כו' אינה מקודשת כו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו עכ"ל, ומשמע שסובר שאע"פ שיש במלוה חפצא של כסף קידושין מ"מ פסולה מדין חסרון הנאה, דהיינו שהאשה צריכה ליהנות מהכסף, ובמלוה עברה הנאתה. והרמב"ם לשיטתו שמצריך כסף של הנאה בכסף קידושין דעלמא וכדפסק במקומות אחרים בהלכות אישות כגון במקדש אשה במתנה ע"מ להחזיר שאינה מקודשת. ומאידך שיטת התוס' במס' קידושין דף ו: ד"ה לבר היא שמתנה ע"מ להחזיר פסולה רק מדרבנן. ואילו הרמב"ם סובר שפסולה מדאורייתא מפני שחסרה הנאה וכ"כ שם הלכ"ד וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום עכ"ל. אליבא דהרמב"ם מתנה ע"מ להחזיר מהווה חפצא של כסף ויש כאן מעשה קידושין אלא שהקידושין פסולים מן התורה כי יש תנאי מיוחד של הנאת האשה ובלי זה אינה מקודשת, אך אין החסרון בחפצא של הכסף ובמעשה הקידושין עצמן.

21 וה"ה להרמב"ם במקדש במלוה ישנו מעשה קידושין אלא שאינה מקודשת מכיון דחסר התנאי של הנאה.

22 ואליבא דהרמב"ם ניתן לבאר את המחלוקת בין ר"מ ובין הרבנן במקדש במלוה ופרוטה הכי: דעת המקדש היא לקדש את האשה בין עם המלוה ובין עם הפרוטה ביחד. והרי המקדש במלוה דעלמא אינה מקודשת מפני שעברה הנאתו. ברם במקדש במלוה ופרוטה בהדדי י"ל דמקודשת, מאחר שאף מצד המלוה יש חפצא של כסף קידושין ומעשה קידושין, אלא שחסרה הנאת האשה דהוי תנאי נפרד בקידושין, ומאחר שבציור הזה דקידשה במלוה ופרוטה נהנה מהפרוטה ויש לה הנאה מהקידושין הריהי מקודשת ע"י הצירוף שבין כסף המלוה ובין הנאת הפרוטה. ולפי"ז י"ל דר"מ אזיל כפי סברת הרמב"ם, ולפיכך סובר דמקודשת, ואילו הרבנן סבורים שמלוה אינו חפצא של כסף ומעשה קידושין כלל, ומאחר שרוצה לקדשה עם המלוה והפרוטה ביחד, והמלוה אינו מעשה קידושין כלל, לפיכך אינה מקודשת.

23 א"נ י"ל אליבא דהרמב"ם דפליגי בזה, הרבנן סברי שאינה מקודשת כי שיטתם שההנאה מהקידושין צריכה להיות הנאה המגיעה לה מכל כסף הקידושין דבלי זה אינו כסף קידושין כלל, ולכן הנאת הפרוטה אינה מועלת למלוה, דסוכ"ס לא נהנה מעצם המלוה ולפיכך אין המלוה כסף קידושין כלל ואינה מצטרפת לקידושין. מאידך ר"מ סובר שהנאת האשה אינה אלא תנאי, ואע"פ שאינה נהנה מעצם המלוה עכ"ז מקודשת, שהרי מ"מ נהנה מהפרוטה, ואף הנאה מחלק של כסף הקידושין - מהפרוטה ולא מהמלוה - מספיק לקיום התנאי דהנאת האשה מהקידושין, ושפיר מצטרפים המלוה עם הפרוטה במעשה הקידושין שיש בו הנאה ולפיכך הריהי מקודשת.* גמ'. טבח אומן שקלקל. במשנה לעיל דף כו. איתא דאדם מועד לעולם. ובדין הזה ישנן ג' שיטות בראשונים: א שיטת התוס' לעיל דף כז: ד"ה ושמואל אמר שאדם המזיק חייב רק באונס כעין אבידה ואילו באונס כעין גניבה ובאונס גמור פטור; ב שיטת הנ"י לעיל סוף פרק שני דף יא. בדפי הרי"ף לב"ק דפוס ווילנא שאדם המזיק פטור רק באונס גמור; ג שיטת הרמב"ן בחידושיו לב"מ דף פב: שאדם המזיק חייב אפילו באונס גמור.

24 בביאור המחלוקת נראה שיש לחקור ביסוד החיוב של אדם המזיק, האם המחייב הוא ביטול חובת השמירה המוטלת עליו, או שהמחייב הוא מעשה הנזק שעשה. לתוס' הוא ביטול חובת השמירה ולכן חייב רק באונס כעין אבידה - כשביטל את חובת השמירה בשיעור זה. מאידך הרמב"ן סובר שהמחייב הוא מעשה הנזק ולכן מחייב גם באונס גמור, כי סובר שמעשה אונס מהווה מעשה גברא ומעשה מזיק. שיטת הנ"י מתבארת בתרי אנפי. יתכן שסובר שמעשה המזיק מחייב, אלא שסובר שמעשה אונס גמור אינו מעשה גברא, ולפי' באונס גמור אדם המזיק פטור. א"נ י"ל שסובר שהמחייב הוא ביטול השמירה, אלא שלדעתו אף ביטול השמירה בשיעור בכעין גניבה מחייב, ואילו באונס גמור פטור כי לא ביטל חובת השמירה.

25 התוס' דף צט: ד"ה אימא ולעיל דף כז: סד"ה ושמואל הביאו ראייה לשיטתם מסוגיין כי טבח אומן שקלקל פטור כשעשה בחנם, וראייה שמזיק באונס כעין גניבה פטור. ועוד הוכחה לשיטת התוס' ניתן להביא מזה שבשכר חייב ו"מזיק הוא" לישנא דשמואל ומוכח שחובת השמירה של האומן משתנה משום שקבל שכר, ולכאורה חזינן שהמחייב דאדם המזיק הוי ביטול השמירה, וקשה על הרמב"ן הסובר שאדם המזיק חייב באונס גמור.

26 אמנם הרמב"ן בחידושיו שם תירץ את הקושיא וז"ל שאין האומן הטועה במלאכתו משום מזיק עכ"ל. ביאור דבריו שיש לפעמים פטור באדם המזיק כשהזיק ברשות כגון מי שהזיק כששניהן ברשות פ"ו מהל' חובל ומזיק הל"ג והל"ח או כגון הרץ בערב שבת בביה"ש והזיק שפטור שם הל"ט. ולכן באומן חל פטור מזיק מכיון שיש לו רשות לעבוד עם החפץ. אך כשקיבל שכר התחייב עצמו בשמירה נוספת וחייב לשלם.

27 ועיין ברמב"ם שהביא את דיני אומן שקלקל, ברם לא הביאם בהלכות חובל ומזיק אלא בפ"י מהל' שכירות הל"ג ה וז"ל חייבין לשלם דמיהן מפני שהן נושאי שכר עכ"ל, מפורש ברמב"ם שמדין מזיק האומן פטור ולכן אינו מביא את חיובו בהלכות מזיק אלא שחייב לשלם מדין שומר שכר דעלמא ולכן מביא חיובו בהל' שכירות. ומסתבר שהרמב"ם מסכים עם הרמב"ן שמדין מזיק אומן פטור כי יש לו רשות לעבוד עם החפצא אלא שחייב כשהזיק כשקבל שכר עבור מלאכתו מדין ש"ש דעלמא.

28 ויעויין ברש"י לסוגיין ד"ה דקבעביד בשכר שמפרש שאומן בשכר חייב מדין אדם המזיק וז"ל דקעביד בשכר דמזיק חייב באונסין דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד כו' עכ"ל. יוצא שרש"י סובר כשיטת התוס' שחיוב האומן הוא מדין אדם המזיק דעלמא ולא מדין שומר שכר שלא כהרמב"ם והרמב"ן. ונ"מ לענין בעליו עמו דבדיני שומר חל פטור אך לא בדיני מזיק, דאם אומן משלם מדין מזיק אף אם בעליו עמו יתחייב, ואילו אם חיוב האומן הוא מדין שומר אם בעליו עמו יפטר.

29 גמ'. המראה דינר לשולחני. יעויין בתוס' ד"ה ותניא ז"ל לא שייך הכא לשנויי כאן בשכר כאן בחנם כדמשני גבי שחיטה דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדול ולית ליה למיחזי אם אין בקי כדנכו ואיסר עכ"ל. משמע שהתוס' סוברים שבמטבע אין נ"מ בין בחנם לבין בשכר, והדין הוא שהאינו בקי לעולם חייב והבקי לעולם פטור. וכשיטת התוס' נמצאת גם ברשב"א וז"ל ומסתברא לי דדנכו ואיסור דבקיאי טפי אפילו בשכר פטורין וכל השאר אפילו בחנם חייבין וברייתא מילתא פסיקתא תנן והפרש יש בין אומן בשחיטה לאומן בראיית המטבעות דאלו גבי שחיטה שהדבר תלוי באומנות בידים שייך שאפילו האומן הבקי כטבחי צפורי יקלקל לעתים אם לא יכוין מלאכתו היטב ולפיכך אינו כאנוס וכיון שיש לו שכר חייב. אבל ראיית המטבע שהוא תלוי במראית עיניים והבקיאות בצורות כל שהוא אומן בקי הרבה אינו מצוי שיטעה וכשהוא טועה הרי זה אונס גמור ושומר שכר פטור מן האונסין וזהו שלא הזכירו בגמרא בשולחני חילוק בין בחנם לשכר עכ"ל.

30 מאידך הרמב"ם חולק עליהם ופוסק שיש הבדל גם בשולחני שהוא בקי בין בחנם לבין בשכר, שבחנם הריהו פטור ובשכר הריהו חייב, שכן כתב בפ"י מהל' שכירות הל"ה ז"ל וכן המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע אם בשכר ראהו חייב לשלם אע"פ שהוא בקי ואינו צריך להתלמד, ואם בחנם ראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד, ואם אינו בקי חייב לשלם אע"פ שהוא בחנם והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך עכ"ל. אליבא דהרמב"ם שולחני בקי שאינו צריך להתלמד שראהו בשכר וטעה חייב לשלם שלא כהרשב"א הסובר שפטור. ונראה שהרשב"א סובר ששולחני בקי שטעה אנוס גמור הוא ולפי' פטור בין מחיוב שומר ובין מחיוב מזיק. מאידך הרמב"ם סובר שאם הוא טעה אינו אנוס גמור, ולכן אם קבל שכר הריהו חייב כדין אומן דעלמא שקלקל.

31 אולם עלינו לעיין בשיטת הרמב"ם שפסק דשולחני בשכר שטעה חייב שהרי הבאנו למעלה בד"ה טבח אומן שקלקל את המחלוקת שבין תוס' לבין הרמב"ם באומן בשכר שקלקל שחייב לשלם דאליבא דהתוס' חייב מטעם מזיק ואילו אליבא דהרמב"ם חייב מטעם שומר. ברם בגמרא לקמן דף ק. איתא ששולחני שטעה חייב מדינא דגרמי, וצ"ע, דבשלמא אליבא דהתוס' המפרשים שאומן בשכר שקלקל חייב לשלם מדין מזיק ניחא דבשולחני החיוב הוא מדין מזיק דגרמי. מאידך אליבא דהרמב"ם המפרש שהחיוב באומן בשכר שקלקל הוא מדין שומר שכר, קשה, למה תלוי חיובו בדינא דגרמי, הרי ש"ש חייב משום שביטל את חובת שמירתו, ואין חיובו תלוי כלל בדיני מזיק דגרמי.

32 ונראה לחלק אליבא דהרמב"ם בין אומן דעלמא כגון טבח לבין שולחני. שאר האומנים שקלקלו חייבים לשלם מדין שומר שכר כי קבלו עליהם בשכר את אחריות שמירת החפצא וכשקלקלו בחפצא חייבים לשלם מדין שומר שכר שפשע בשמירת הפקדון. מאידך שולחני אינו חייב מדין שומר, והטעם דהרי מיירי באופן שהמטבע פסול והשולחני טעה ואמר לבעלים שהמטבע כשר. ולכן א"א לחייב את השולחני בשביל הפסד המטבע כשומר כי המטבע פסול גם בלעדיו. השולחני גרם הפסד לבעלים בהוראתו מאחר שלא ידעו הם שהמטבע פסול וסמכו על השולחני שאמר להם שהוא כשר. אמנם הנזק שהשולחני גרם להם בהוראתו אינו הפסד בגופו של המטבע הפסול אלא גרם הפסד בעלמא לבעלים. ולכן תולה הגמרא את חיוב השולחני בדינא דגרמי. ועוד נראה לחלק שבטבח אומן לא חל דין מזיק משום שהזיק ברשות כנ"ל לפי הרמב"ן. מאידך לשולחני אין רשות להזיק כי דוקא כשהחפצא נמסר לרשות האומן כמו בטבח ניתנת לו יחד עם החפצא רשות שאם הזיק יפטר. משא"כ בשולחני שהמטבע לא נמסר לרשותו, ולפיכך לא ניתנה לו את הרשות להזיק, ואם השולחני הזיק הריהו חייב לשלם אליבא דמאן דדאין דינא דגרמי.

33 אמנם עדיין צ"ע ברמב"ם שהרי לפי"ז יוצא שאומן ושולחני מהווים שני דינים שונים, שאומן חייב מדין שומר ושולחני חייב מדין מזיק, וא"כ קשה מדוע כללם הרמב"ם ביחד בהלכות שכירות, וצ"ע.

« רשימות שיעורים על בבא קמא צ״ח ע״ב רשימות שיעורים על בבא קמא ק׳ ע״א »